הקורס התחיל כקורס רב-מחלקתי באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בעקבות פנייתו של איתן שוקר לנשיא בצלאל בנובמבר 2003 בהצעה להקים יחידה של פרויקטים מיוחדים בעלי עניין חברתי, קהילתי, תקשורתי ותרבותי, שיעוררו את מודעות הסטודנטים לתחומים אלו. מטרת היחידה הייתה לפתח רעיונות שישלבו את תחומי ההתמקצעות של המחלקות למיניהן בכמה פרויקטים בכל שנה.

​

בעקבות ההצעה פותח קורס רב-מחלקתי ושמו "אמנות ואקטיביזם". אל שוקר (שהיה מרצה במחלקה לצילום בבצלאל) חבר האמן והצלם אלדד סידור, ובקורס שהם לימדו פיתחו הסטודנטים פרויקטים של אמנות בשילוב קהילות שונות. בעקבות שיתוף הפעולה עם "כנס שדרות לתרבות וחברה" הוחלט לקיים את סמסטר הקיץ של הקורס בעיר שדרות, בעיצומם של תהליך ההתנתקות ושל מטרי הקסאמים על העיר בשנים 2004‑2005. לאחר שנתיים, שבהן הופקו כעשרה פרויקטים בעיר שדרות, הצטרפנו לאה מאואס ואני, קבוצת "סלה-מנקה" (לאה מאוא ודיאגו רוטמן), להנחיית הקורס, והוא שינה את שמו ל"אמנות, אקטיביזם ומרחב ציבורי", ואחר כך ל"אמנות, ניידות ואקטיביזם – מהמוזיאון לעיר: ירושלים כפלטפורמה לאמנות". החל בשנה השלישית, לאחר דיון של ארבעת מרצי הקורס, החלטנו לפעול עם הסטודנטים רק בירושלים (המערבית והמזרחית), מתוך מסקנה כי יש ללמוד, לחקור, להגיב וליצור במרחב האורבני שבו נמצאת האקדמיה לאמנות ובו מתגוררים הסטודנטים. קיווינו גם כי בדרך זאת ייווצר רצף בדיאלוג שלנו עם הקהילות שאנו פועלים אתן לאורך השנה. ב-11 שנותיו של הקורס פותחו יותר מ-45 פרויקטים במרחב הציבורי בשיתוף קהילות מגוונות. הקורס, כפי שהתפרסם בשנתון של בצלאל ב-2013, ״מיועד לסטודנטים המעוניינים להתנסות בפיתוח וביצוע פרויקט אמנות, ששם לו למטרה לא רק לשקף מציאות מסוימת אלא להתערב בה ואף לשנות אותה״. בסמסטר הראשון סוקר הקורס פרויקטים אמנותיים המתרחשים מחוץ לגלריות ולמוזאונים ויש להם זיקה ישירה לקהילה ולמציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית שבה הם מתקיימים,[1] ונלמדים מושגים תאורטיים מרכזיים להבנת התחום. בסמסטר השני של הקורס מבצעים כל הסטודנטים תרגיל שיתופי אחד, המזמין אותם לצאת מן המרחב האקדמי הבטוח אל המרחב הציבורי.

​

בסמסטר הקיץ מפתחים הסטודנטים שלושה-ארבעה פרויקטים בקבוצות קטנות. המרצים מלווים את הפרויקטים ליווי צמוד. הם אחראים להכנת הסטודנטים ליציאה אל השדה לתחקיר ראשוני ולהדרכתם בניסוח הצעת הרעיון לפרויקט עם קהילה במרחב. לאחר שהוחלט אילו פרויקטים אפשר להפיק בסמסטר הקיץ, המרצים מלווים את הסטודנטים בפיתוח הרעיון ובבניית תקציב, ומדריכים אותם כיצד להציג את הפרויקט לחברי הקהילה.

​

במסגרת הפקת הפרויקט המרצים מרחיבים את הדיון בהיבטים התאורטיים שנלמדו בסמסטר הראשון באמצעות למידה של תפיסות תאורטיות חדשות הרלוונטיות לפרויקטים שנבחרו, וכך גם דואגים להרחבת 'ארגז הכלים' של הסטודנטים, הן באמצעות מתן כלים מעשיים ומיוחדים לפרויקט מסוים (כמו למידה של טכניקות הנדרשות לביצוע עבודה בתחום שבו לסטודנטים אין ידע מספיק), הן באמצעות דיון במושגים תאורטיים ובהיבטים חברתיים ופוליטיים הקשורים לקהילה שאתה הם עובדים. במסגרת התהליכים האלה הסטודנטים נחשפים ל'קול אחר' בדרך החשיבה ובדרך הביצוע של פרויקט אמנותי – קולם של נציגי הקהילה ההופכים לשותפים בפרויקט. העבודה עם הקהילה מאתגרת את הידע שהסטודנטים רכשו בלימודיהם ואת דרך הפעולה שהם רגילים בה. במסגרת הפרויקטים נלמדים גם כלים ונושאים שאינם נלמדים בדרך כלל בלימודי האמנות (כמו איך לכתוב חוזה, כיצד ליצור שיתופי פעולה וכיצד להשתמש בחסויות). הסטודנטים והמרצים דנים בשאלות אתיות ומשפטיות הקשורות לפרקטיקה במרחב הציבורי, לצד שאלות אסתטיות ופוליטיות. פרויקט שיש בו שיתוף פעולה עם גוף עירוני מעורר דיונים אחרים מפרויקטים שיש בהם סיכומים בעל-פה בין סטודנטים לאנשי הקהילה. השאלות הנשאלות והכלים הנדרשים בפעולה משותפת עם מִנהל קהילתי שונים מאוד מן הטקטיקות הנדרשות בפעולת התערבות במרחב הציבורי ללא אישורים. כל פרויקט דורש ידע בין-תחומי, החוצה לא רק את גבולות הדיסציפלינות שהסטודנטים חונכו בהן, אלא גם את גבולות השיח של הפרקטיקה האמנותית בכלל, וכך מתפתח דיון גם בשאלת מקומו של האמן בחברה.

​

הלמידה מן הפרקטיקה מאפשרת לסטודנטים וגם למרצים להיחשף למנגנונים וליחסי כוח הקיימים בפרויקט מסוג זה, ידע שקשה מאוד להפנים מלימודים תאורטיים בלבד. אולם המסגרת האקדמית אחראית לא רק להרחבת הידע של הסטודנטים, של המרצים ושל המעורבים בפרויקט, אלא היא גם גוף בעל כוח המאפשר לסטודנטים לפתוח דלתות, ליצור שיתופי פעולה, לגייס תמיכות ואף להפיק את הפרויקט המתוכנן ולבצע אותו. עצם האפשרות לשתף פעולה עם גוף בעל שם מכובד מאוד בתחום האמנות, כמו בצלאל, הוא סוג של גושפנקה אמנותית הפותחת אפשרויות שלא היו נפתחות בנסיבות אחרות. השימוש המודע באקדמיה לצורך העצמת הסטודנטים והקהילה הוא אפוא טקטיקה המשרתת את כל השותפים בפרויקט.

​

המרצים רואים בפרקטיקה האמנותית מרכיב מרכזי בהרחבת גוף הידע של הסטודנטים ושל המרצים, והפרויקטים נעשים לחומרי למידה לקורסים הבאים. הצלחתו של פרויקט, קשיים במהלכו או כישלונו, חומרים המתעדים שלבים בפרויקט, שיחות ותכתובות שיצרו סטודנטים משנים קודמות הם חומר יוצא דופן באיכותו ללמידה בעבור הסטודנטים החדשים. דוגמה לכך הם הפרויקטים המתוארים בפרק זה. הפרויקטים האלה הרחיבו מאוד את גוף הידע הנלמד בקורס, ואף נהפכו לחומר לימוד לקורסים העוסקים בשיתוף ציבור בתכנון אורבני, וגם היו למודל למידה במסגרות מקצועיות. למשל, האדריכל של פארק המסילה אדר׳ יאיר אביגדור משתמש בסרטים שתיעדו פרויקטים ותרגילים מהקורס כדי להדגים שיתוף ציבור בתכנון. כמה מן הדוגמאות שעליהן ארחיב את הדיון הן חומרי למידה ודוגמאות בכמה אגפים בעיריית ירושלים ובקורסים העוסקים במפגש שבין עיצוב אורבני לאמנות ובין אקטביזם לאמנות. בעיקרו של דבר, לאחר 11 שנים שהקורס מתקיים בהן, נעשו הפרויקטים של הסטודנטים גוף הידע העיקרי בלימוד הקשר שבין אמנות, מרחב ציבורי ואקטיביזם. העיר נהפכה למעבדת אמנות.

 

 

[1] בתשע השנים האחרונות התאפשר מימוש הפרויקטים הודות לתקצוב הוות״ת ולתמיכתם של גופים וקרנות כמו "כנס שדרות לחברה", וכן בזכות התמיכה והליווי של דקנאט בצלאל, "שותפות אקדמיה-קהילה לשינוי חברתי" ומלגות ״פרח״.